היום התעוררנו לשנה חדשה, שנת 2017.

התעוררנו גם למשחק חדש, אבל ההתחדשות לא קרתה אתמול או שלשום. היא תוצאה של תהליך שהתחיל כבר לפני כמה שנים, התגבר מאד בשנתיים האחרונות, ועתה פרץ את כל המעצורים ושבר את כל המחסומים כשהמסקנה מובנת ומקובלת על ידי כולם. אוקיי, אצמצם זאת מעט: ע"י כמעט כולם.

מה המסקנה?

המשחק הפך טוטאלית למשחק שבסיסו הוא הפוינט גארד או הקומבו-גארד המסוגל לקלוע 30 נקודות בכל משחק, רק תבקש. זה שחוקי הליגה שינו הכל, וזה ששופטי ה-NBA מעלימים עין מכל סקרין הנעשה בתנועה לשחרורו של סטפן קרי או קליי ת'ומפסון לקליעה חופשית של הווריורס, למשל, זה כבר רק תוספת.

אולי קבוצות כמו מיאמי, פילדלפיה, או סקרמנטו עדיין לא מודות שזה כך כי אין להן את הפוינט גארד המסוגל לכך, אז הן עדיין עומדות על כך שהמשחק עדיין מנוצח או מופסד בשוחות תחת הסל.

כל מה שאדם צריך לעשות זה לקחת את עתוני אתמול ושלשום, ולראות את ג'יימס הארדן עם 53 נקודות או את אייזיה תומאס עם 52 נקודות. אני יודע – כי הייתי שם וראיתי במו עיני – שפעם היה סנטר ששמו היה ווילט צ'מברליין, והוא היה קולע בממוצע 50 נק' לערב ב-1961. אבל אז החוקים היו אחרים, מרכז הכובד של המשחק היה אחר, והסנטרים היו מגזע אחר.

הבה וניתן מבט ב-20 קלעים המובילים נכון להיום:

12 מה-20 הם גארדים (פווינט-גארדים או קומבו גארדים, ואני מחשיב את הגריק-פריק כאשכרה פוינט גארד). לא רק זאת,  אלא הקצב של הזריקות מרחוק (FREQUENCY), והמרחקים משם מטילים את הלבנים  גדלים כל הזמן.

אם תלכו ל-NBA רפרנס תמצאו שהיום קבוצות מטילות 26.6 שלשות למשחק, לעומת 24.1 שלשות למשחק בשנה שעברה. הנה דיאגרמה (שלא כוללת את השלוש שנים האחרונות) בהן נסיונות הזריקה ל-3 עלו מ-2.77 למשחק עד 21.5 למשחק בשנת 2014. מה-21.5 ב-2014 הממוצע עלה ל-26.6 היום. אם הקיווקוו היה ממשיך הוא היה עולה בוודאי ב-75 מעלות,  כמו  העלייה מ-1994 ל-1996:

(הדטה נילקחה מ-https://www.besttickets.com/blog/nba-shooting/)

זריקות השלוש לא באות סתם ככה ללא תשלום בחלק אחר של המשחק.

החלק האחר?

זריקות מה-2, שהם הלחם והחמאה של השחקנים תחת הסל – הסנטרים והפאור פורוורדים למיניהם:

הגראף מראה ללא ספק שככל שהשלשות עלו (וכמובן שבעיקר ע"י הגארדים והסמול פורוורדים), ה"צמד" של 2 נקודות ירד. מי קולע את 2 בהנקודות? סנטרים ופאור פורוורדים תחת הסל, והשחקנים החודרים לסל.

באותו זמן גם מספר הפאולים קטן למשחק. למה? רוב הפאולים ניגרמים בד"כ לסנטרים ולפאור פורוורדים העומדים תחת הסל, לרוב עם הגב למגן, ומנסים לקלוע בסיבוב לסל. תנו מבט כיצד מספר הפאולים הוא בירידה למשחק:

נקודה נוספת מעניינית היא לראות אפילו את הפורוורדים הטובים בליגה המעדיפים שני מרחקי זריקה: או תחת הסל (מרחק קרוב מאד) או מרחוק, מאחורי הקשת (השפיץ העולה למעלה – בשורה השלישית של הדיאגרמה הבאה – בסביבות ה-6-7 מטרים, או 25 FEET), הווה אומר שאם כבר, אפילו הסנטרים והפאור-פורוורדים מעדיפים זריקה מה-3 מאשר ממיד-ריינג', אם הם לא תחת הסל:

ממוצע הקליעות האפקטיבי (EFG)  שהוא מחושב בהתאמה לקליעות מה-3 הוא 50.6% – הגבוה בהסטוריה של הליגה. ממוצע הנקודות  למשחק – 104.4 – הוא הגבוה ב-24 שנה מאז שהיה 105.3 בעונת 1992-93. הממוצע של OFFENSIVE RATING  שהוא 107.5 נק' ל-100 פוזשיונס, הוא אחד הגבוהים אי פעם.

מה הסיבות?

בעבר לכל קבוצה היה כוכב או שניים שהיו קולעים את רוב בנקודות. בוב קוזי, ג'רי ווסטף אלג'ין ביילור, ווילט, ביג O, טייני ארצ'יבלד, אלווין הייז, ריק בארי, ג'ורג' גרווין, אלכס אינגליש, ג'ון הבליצ'ק, לארי, מג'יק, ג'ורדן, וכאלה. היום לכל קבוצה  ישנם שחקנים המסוגלים לימים של >30 אפילו שהם יישכחו די מהר, ושמם לא יוזכר עוד 50 שנה כמו השמות שהזכרתי, ואני מתכוון לשחקנים כמו קמבה וולקר,  דמאר דרוזן, ג'ימי באטלר,  ג'ון וול, סי ג'יי מקלולום,  קייל לאורי,  בראדלי ביל, גורדון הייווארד, קליי ת'ומפסון, דניס שרודר, רגי ג'קסון, מייק קונלי, הריסון בארנס, ועוד איזה 20-30. היום יש כל כך הרבה טלנט המתחלק בין כל כך הרבה קבוצות שהרמה של כולם מעלה את הרמה של הקבוצה, אפילו ללא העילויים של פעם מהסוג של מייקל או לארי.

עוד דבר שברור לי לחלוטין הוא שההגנה של היום כבר אינה ההגנה של פעם. החוקים החדשים שלא מרשים HAND CHECK מקשים כל כך על השמירה שאין דבר כזה לשמור על שחקן כראסל ווסטברוק או ג'יימס הארדן עם שחקן אחד. הוא ישתמש בחסימה (ולרוב הוא אפילו לא צריך חסימה; אתה לא מסוגל לעצרו ללא פאול!). או קח את ג'יאניס אנטטקונמפו, הגריג פריק. הוא בן 22. הוא '7. יש לו צעד מדהים. הוא אתלט עליון. הוא משחק פוינט גארד. כיצד אתה מתכונן לעצור אותו? ומלבד את, הזיברות לא שורקות יותר על חסימות בלתי חוקיות הנעשות בתנועה. עוד אחזור לזה.

כל מה שהמגן מסוגל לקוות זה להקשות מעט על הפוינט גארדים הללו. אתה לא יכול לגעת בו, אז אתה חייב לתת לו מרחק. אבל הארדן או אייזיה תומאס לא צריכים יותר מחצי מטר מרווח ואז הם מנתרים מ-'28 רגל או אפילו '30, וקוברים את העור באחוזים המתקרבים ל-50.. ישנם  היום נמוכים כמה מהירים כמוהם היכולים לכדרר כאומנים בקירקס וליצור לעצמם מספיק מירווח להתרומם, ואז לא משנה כמה גבוה הוא שומרם, ידו לא תצליח להגיע לקשת המעוף של הכדור. פעם היה רק אלן אייברסון אחד. היה רק קובי אחד. היום ישנם כמוהם – או כמעט כמוהם – בקבוצות רבות.

מה אני מנסה לומר? שהתפתחות המשחק היא כזאת בה להתקפה יותר קל ולהגנה יותר קשה. לכן מאמנים כמו טום ת'יבודו שהאמינו שהגנה ובה תמיד תנצח משחקים הופכים לפחות ופחות רלוונטיים.

אלא אם כן ישנו את החוקים, היתרון עובר באופן משמעותי לטובת הקבוצות שישנן להם פוינט גארדים מהירים, וקלעים אחרים מהירים המסוגלים לקלוע שלשות, ולכן אפילו סנטרים  היום שלא מסוגלים לקלוע מה-3 הופכים לפחות אטרקטיביים. כל סנטר היום חייב להוסיף קליעה מה-3 לארסנל שלו כי השללשה הפכה לחלק ממשחק הסנטר.

רוצים הוכחה?

הסנטרים מרק גאסול, פאו גאסול, ברוק לופז, ודמרכוס קאזינס זרקו העונה (עד ה-24 לדצמבר) ב-42% יותר שלשות (בממוצע של ארבעתם) מאשר זרקו באותו זמן בשלוש השנים האחרונות באותו זמן. ברוק לופז בעצמו זרק 139 שלשות ב-26 משחקיו הראשונים מרק גאסול זרק 107 שלשות. ברוק לופז זרק רק 69 שלשות לעונה, בכל אחת מחמש עונותיו הראשונות בליגה.

המשחק השתנה לחלוטין. עד שלא תופיע קבוצה עם פרונט-ליין ענק שיוכיח אחרת,  האנליטיקס של היום מדגיש (ומוכיח!) את יתרון משחק השלשות, SPACING, העברת כדור מהירה, וה-SMALL BALL  המקשה על ההגנות להגיב מהר מספיק. אולי לטהורי המשחק זה לא נעים לשמוע, אבל העובדות בשטח מוכיחות שהמשחק השתנה ממשחק של הגנה למשחק של התקפה.

הנה ההבדלים בין אז לעכשיו, ואני לא מדבר על שנות ה-40 וה-50, ואפילו לא על שנות ה-60 שאני בין היחידים שמכיר. אני מדבר על שנות ה-80 שכמה מהגולשים המגיעים לגיל העמידה זוכרים. כשלארי שיחק נגד מג'יק, כמעט לא היה שחקן חופשי על הפארקט. ההגנות הספיקו לעשות חילופים כי ה-SPACING לא נוצר מהר מספיק, והשחקנים לא היו מהירים מספיק ליצור  LOAD בצד אחד או השני של ההתקפה. אז אנשים כמו פיל ג'קסון שיחקו 'משולשים' ושאר תיחמולים שכל מטרתם אז היתה  להשאיר אדם אחד פתוח בהתקפה, ואז הכדור מגיע אליו.

היום הארדן או ווסטברוק (והרבה אחרים) נשארים האדם הפתוח בכידרור אחד. ואז אם באה עזרה משומר, הרי האדם שהיה שלו נשאר פתוח. מי צריך "משולשים" כשאייזיה תומאס עובד את המגן שלו, ולמגן אין כל אפשרות לעוצרו מלבד עם פאול?.

היום המהירות של השחקנים יוצרת אדם פתוח על הפארקט כל הזמן.  אין צורך ב'משולשים' ואין צורך ב"אינטיליגנציה אירופאית" בתרגילים כי הפוינט גארדים והמהירים האחרים על הפארקט יוצרים "תרגילים" נון-סטופ בעצם תנועתם המהירה ביותר.

היום קיימת עוד בעייה להגנה. הבעייה היא ה-SCREENS שעושות קבוצות כגון הווריורס, וכמובן כל המערביות האחרות. מה זה LEGAL SCREEN?

The league defines a legal screen as “when an offensive player gets to a legal position on the court in the path of a defender for the purpose of slowing down the defender or making him change directions…

לפי החוק – –

“When picking a stationary player from the backside, you must give that player a step. When picking a stationary player from the front or side, a player can go right next to him as long as he does not make illegal contact. If the opponent is moving, you must get to your position and give him an opportunity to stop and/or change direction. The speed of the player will determine the distance. You cannot just jump in front of a moving opponent at the last second.”

זה בדיוק העבירה על החוק שהווריורס עושה ללא הפסק, והזיברות נותנים לה. עכשיו כולם העתיקו ממנה, וכל SCREENER נע חופשי ןמחסל  מהמגן של הפורץ כל אפשרות "להישאר" ולהגן על האיש שלו. תנו מבט בווריורס עם ה-"MOVING SCREENS" שלה שמונעים מהמגן כל אפשרות לשמור, וכך סטפן קרי, קווין וראנט, וקייל תומפסון עושים את כל הנצחונות שלהם:

.*

*

המשחק השתנה לא בגלל שבעבר לא היו שחקנים קטנים מהירים. תמיד היו שחקנים קטנים, רוצחים כמו אייזיה תומאס או ג'יימס הארדן. להזכיר כמה? ארל בויקינס…קלווין מרפי…טים הארדאוויי…קווין ג'ונסון…אלן אייברסון…ברון דייויס…מוקי בליילוק…טייני ארצ'יבלד…'פט' לייבר…ניק ואן אקסל. היו הרבה אחרים.

אבל בעבר לגדולים היה מותר לדרוס אותם, לזרוק אותם על הפארקט, ולירוק עליהם, הגמדים הקטנים.

היום אסור לגעת בהם, ועוד עוזרים להם עם "חסימות נעות".